בלוג

בלוג

מיון וסדר בזיכרונות המשפחתיים

שמחנו לדבר עם וואלה! חדשות על דרכים בהן ניתן לעשות סדר בספרייה הדיגיטלית שלנו.
מיון הזיכרונות המשפחתיים הוא תהליך מתמשך, הטכנולוגיה של היום מספקת פתרונות מגוונים.
לקריאת הכתבה בוואלה לחצו על הקישור הזה:                                                                                                                https://experts.walla.co.il/item/3365283

להתרגש באמת, כמו פעם

התקדמות הטכנולוגיה בימינו היא מבורכת, אך לעיתים מסכנת את היכולת שלנו להתרגש באמת, כמו פעם. המטרה שלנו היא להשתמש בכלים האלו כדי להחזיר את הקסם לרגעים שכמעט ואובדים.

סידור ומיון המדיה הדיגיטלית שלכם תאפשר לכם זמינות נוחה וידידותית לחומרים שלכם.

כיום בזמן שאנחנו עסוקים בשיגרת היום יום מצטרפים ונרקמים להם רגעים שגם אותם אנחנו רוצים לנצור.

ברגע שנדע  לנהל את כמויות המדיה העכשווית הנצברת זה יהיה פתרון מושלם לשימור ולזמינות החומר .

העריכה מזקקת את הקטעים המעניינים ומורידה את הקטעים המצולמים באיכות ירודה או שלא תורמים כך שהסרטון לא יהפוך למייגע.

צילומים אבודים

אני בטוחה שלכל אחד יש סיפור כואב על צילומים אבודים
איך אתם מגבים את החומרים שלכם?

ישנה שיטה ותיקה ואמינה שאותי מלווה כבר שנים והיא נקראת 3 2 1.
3 עותקים של הגיבוי
ב2 סוגי מדיה לפחות {דיסק און קי, ענן, הארדיסק וכו'}
הנמצאים ביותר ממקום 1. {משרד ובית לדוגמה}

שיטה זו מבטיחה שגם אם יש לכם הצפה, גנבו, הארדיסק הלך ועוד, תוכלו לישון טוב יותר בלילה, מומלץ {!}

האם אנחנו מתרגשים כמו פעם?

בעבר הוקרנו הסרטים בקולנוע במנגנון שהעביר תמונה אחר תמונה. האור העובר דרך הסרט נשלח דרך ובאמצעות העדשה אל המסך. משני צידי הפילים ישנם טורים של חורים שאליהן נכנסות שיני גלגלי השיניים של המקרנה המושכים את הפילים.
כולנו זוכרים היטב את הרעש שמייצרים הגלגלים ובתום כל סיום הקרנת הגלגל את הסרט שמשתחרר בעוצמה.
והיום המקרנה המסורתית הוחלפה במקרן וידאו
המקרין באופן רציף את הסרט.
כמו המצלמות הישנות לסוגיהן ומקרני הסרטים הישנים עולם הצילום הפך לדיגיטלי.
אין ספק שאיכות הצילום השתפרה פלאים, שהרזולוציות משופרות, שניתן לאחסן מידע, שהתפעול פשוט ובכל זאת האם אנחנו מתרגשים כמו פעם לפני שלחצנו על הקליק??

ומה איתכם, האם נשארו לכם סרטים המצולמים בפילים?

לרוץ לתיבת הדואר

איזו ציפייה הייתה לנו בתור ילדים לרוץ לתיבת הדואר ולראות אם קיבלנו מכתב או גלויה מחוץ לארץ, או כל מעטפה שהשם שלנו היה מתנוסס עליה.
איך אהבנו לפתוח את המעטפה ולחלץ את הנייר המקופל ולקרוא בשקיקה.
חלק מהניירות שעליהם היו כתובים הסיפורים, השיתופים והחוויות היו מנייר דק שאחזנו והתייחסנו אליו כה בזהירות , ואף היה לו סוג של ריח מיוחד.
התרגשנו, שמרנו על המכתבים ואספנו אותם בקופסא המיועדת לכך .
והנה היום התיבות דואר שהזדקנו יחד איתנו פחות שימושיות לא מרגשות ומיועדות זמנית לקבלת חיובים, חשבוניות, היטלים וניירות מיותרים וחסרי ערך סנטימנטאלי.
את הסיפורים והשיתופים בחוויות חיינו העברנו לפלטפורמות עדכניות אחרות.
עד היום נשאר בי הגעגוע של לשמוע את הדוור מגיע , את רעש תיבת הדואר מפח נתרקת ושאולי הפעם אקבל מעטפה שהשם שלי מתנוסס עליה.

איזה כייף לקבל חומרים של משפחה
הלקוחה מספרת שהקלטות והדיסקים יושבים ומחכים שמשהו יעשה אתם משו כי אי אפשר לצפות בהם במחשב או בנייד.
זכור לה במעורפל מה באמת צולם כי עבר מלא זמן, והכי בא לה להראות לילדים איזה כייף היה שהיו קטנים וכמה זיכרונות שהרווחנו ביושר נשכחו וחייבים להחזירם אלינו.
האבק שנצבר עליהם מתחיל לספר את הסיפור האמיתי.
מה אנחנו הולכים לגלות שצולם בהם??
איזה מרגש להעיר את הזיכרון ולספר את הסיפור שלנו.

הסיפור האישי מאחורי האוסף
כשאתה נתקל באוסף אתה עוצר רגע ועוברת בך המחשבה מה גרם לאספן דווקא לבחור בסוג זה ולמה.
מדוע החליט שמעכשיו הוא אוסף. מה הוא מרגיש כשנצברים אצלו סוגים שונים מאותו הנושא, מתקופות שונות מזמנים שמנציחים רגעים שאולי רק אליו הם מדברים.
כמה מעניין לשמוע את הסיפור האישי מאוחרי הפריטים.
עוד לא נולד האספן שלא יתנדב שוב ושוב לספר בפירוט את מה עומד מאחורי הבחירה של כל פריט, היכן פגש בו לראשונה, מה זה עושה לו, ולמה הוא כל כך ייחודי.

החיים עצמם | טל רון
להצטלם או לא?
למה רובנו לא אוהבים להצטלם?
כי אנחנו לא יוצאים טוב בתמונות?
כי אנחנו חושבים שאנחנו לא פוטוגנים?
כי המצלמה לא מחמיאה לנו?
אין ספק שישנו חשש לא רק מהמצלמה עצמה אלא גם מהתגובות ומהצופים מסביב.
הסיבה האמיתית לרצון שלנו ללכוד את הרגע ולהתמסר למצלמה היא כדי שנוכל להיזכר בו ולשתף אותו עם אחרים בעתיד.
ואם אני לא נראה טוב היום?
ואולי אצא מביך?
בעבר הלא כל כך רחוק כדי להצטלם היינו צריכים לעצור את מה שאנחנו עושים ולמצוא אדם זר שיסכים לצלם אותנו. להתגבר על הלא נעים, לסמוך עליו שיצליח לתפעל את המצלמה שבדיוק הועברה אליו. לא הכי נוח וגם לא מבטיח שאכן התמונה תצא כמתוכנן.
היא חייבה אותנו בין היתר לצאת מאזור הנוחות , ואז לבחור את ההעמדה הרצויה והמלאכותית עד שהצלם המתנדב יואיל ללחוץ על כפתור הצילום, להודות לו לקוות לטוב ולחזור למה שעשינו והרגשנו לפני שהחלטנו להצטלם.
את הבעיה הזאת תמונות הסלפי פותרות למרות ועם המוגבלות שלהן.
הודות לאפשרות הזאת אנחנו יכולים לתעד רגעים בלי שנצטרך לצאת מהם, להניף את היד עם הנייד כולם מבינים מה זה אומר ומה עומד לקרות, נעמדים, מתכווננים מחכים שכולם יכנסו לצילום ומיד ממשיכים הלאה בלי להכניס אנשים זרים וכן לשמור על אינטימיות.
אז איך אתם מעדיפים להצטלם?
נתפס בעדשת המצלמה
לעיתים השימוש במושג "נתפס בעדשת המצלמה" נותן לעדשה ישות משל עצמה.
נשמע כמו תרוץ של צלם " זה לא אני זו היא".
לכאורה העדשה עשויה לחדד להדגיש ולהכיל פרטים שהצלם כלל לא ראה או התכוון מלכתחילה וכן ליצור מצג שווא או לא הגיוני לעין, למציאות בשטח ולתבל תמונה בצירופים יצירתיים.
כמו כן גם המשמעות של "נתפס" בונה אצלנו הצופים לראות משהו לא צפוי, מכין אותנו להזדמנות נדירה ומשמעותית שחושפת עבורנו תמונה שבעין רגילה לא ציפינו להבחין והעדשה עשתה עבורנו את העבודה.
למחוק או לא למחוק ??? זו השאלה
אז גם אצלכם הנייד מפוצץ שטויות?
תהיו אמיצים – תמחקו !
נו, אתם מכירים "חג שמח"," שבת שלום" מכל הקבוצות והתפוצות – יאללה למחוק.
אם אתם כבר לא פעילים בקבוצה תוציאו את עצמכם – אף אחד לא ייעלב כשתסירו את עצמכם גם מקבוצת גן נווה – כשהילד כבר חוגג בר מצווה.
גם אתם צילמתם אין סוף תמונות של אוכל , שקיעות , ואת חיית המחמד שלכם מכל הזויות ?
זה הזמן לשחרר…
לחזקים שהצליחו, מבטיחים לכם שתרגישו טוב אחרי !! כנראה בגלל המצב זה הזמן לעשות וי גדול על אחת מהמשימות שעוברות יחד איתנו בצ'ק ליסט הנצחי שלנו שכשרשמנו אותה לא באמת האמנו שנגיע לזה.